התוכנית הגדולה #29 ההבדל שעושה מרחק

לפרק #1 לחצו כאן

לפרק הקודם לחצו כאן

התוכנית הגדולה:

מייק פגש את גייל כשהופיע בפֶּלֶנוֹ* מוֹפְרִי ללא עבר. הפעם האחרונה שהשניים התראו הייתה כשגייל ברח עם כנופיית הקוסמים השחורים.

*פֶּלֶנוֹ - כוכב לכת

בפרקים הקודמים:

שבע שנים עברו. מייק התגייס ליחידה בצבא היקום שרודפת אחר ארגוני פשע.

קאי הם לוחמים ביחידה של מייק. כוח העל שלהם הוא חימום וקירור, ויצירת קרח או אש במאמץ.

היחידה מנסה להתחקות אחר כנופיית הקוסמים השחורים. לשם כך, הם פשטו על בסיס שאסף מידע מודיעיני על גופים ביקום באופן לא חוקי.

בסוף הפרק האחרון מייק וקאי ניסו לדבר על הקשר שלהם עד שההכנות לנחיתה קטעו אותם.

---

אני משתרך מאחור כשהיחידה שלי מעבירה את שייניר למתקן הכליאה. אני מרגיש שכך מתנתק הקשר האחרון שהיה לי עם גייל. אני חש שלעולם לא אפגוש אותו שוב. לא הייתי צריך לתת לעצמי להאמין שיש סיכוי שאמצא את גייל. נראה שהיקום אומר לי שהגיע הזמן לשחרר את העבר.

לאחר שאנחנו חוזרים לחללית שלנו, ולנס המפקדת מכריזה על המשימה הבאה שלנו. אני לא מבין את הקלילות הזאת של מעבר משימה. אני צריך רגע לאסוף את עצמי. איך אפשר לקפוץ בקלילות כזאת ממשימה למשימה? אני מאמץ את עצמי כדי לקלוט לפחות כמה מילים מההסבר. המוח שלי קולט משהו על בדיקת פעילות לא חוקית אחרת בצד השני של היקום שעשויה להיות קרובה לכנופיית הקוסמים השחורים או לארגון פשע אחר.

מה עובר עלי? למה החלטתי ששייניר יוביל אותי לגייל? אני מניח שכיוון שהכרתי אותם באותה תקופה, הם מתקשרים לי במוח. אולי יש תקווה. אבל האם זה נכון להחזיק בה?

"מייק", ולנס מקיצה אותי ממחשבותי. אני מוצא ששאר החיילים התפזרו בינתיים. "הכישורים שלך נדרשים ביחידה אחרת."

גבותי מתרוממות. "מה זאת אומרת?"

"לצערי, הצבא זקוק לך במקום אחר. נוריד אותך שם בדרכנו. אל תדאג, זה לא להרבה זמן וזה לא ישים אותך בסיכון."

זאת תהיה הפעם הראשונה מאז התגייסתי שאפרד מקאי. במשך זמן רב הם שמרו עלי. מי ישמור עלי עכשיו? אבל זה רק לכמה ימים. יהיה בסדר, נכון? ולנס אמרה שלא אהיה בסיכון, אז אולי לא אצטרך את קאי.

אני באמת צריך לאסוף את עצמי. נראה לי שזאת תהיה ההזדמנות שלי להסדיר את נשימתי.

אני עומד מחוץ לחדר של קאי. זאת ההזדמנות האחרונה שלנו לסיים את השיחה על הקשר בינינו. אבל אני לא מוצא את האומץ לנקוש על הדלת. אולי עדיף ככה. ואולי לא. אני לא יכול להחליט. אז בוחר להישאר בחוסר מעש. אתן לקאי לגשת אליי, אם הם ירצו.

את הטיסה, אני מנצל לסידור המחשבות שלי. אני רוצה לפתוח נושא אחד בכל פעם, לעבור על העובדות, על התחושות שלי ורק אז להסיק מסקנות. אבל זה קצת קשה כשגייל ושייניר רצים במוחי ומובילים אותי למקומות אחרים. אני לא נכנע להם וממשיך לנסות לתפוס שליטה על זרם המחשבות שלי. כשאני מרגיש שאני מתחיל להצליח, מגיע הזמן לנחיתה.

הנחיתה במחנה הגיוס היא מהירה וקלה. הפרידה מהיחידה זריזה אפילו יותר, אבל לא קלה. וכך אני נשאר לבד להתמודד עם המשימה הבאה שלי. אני נותן לנחישות חדשה למלא אותי.

"אנחנו צריכים את עזרתך בחיזוק ההגנות המנטליות של כמה חיילים לקראת המשימה הבאה שלהם", כך אומר לי מפקד היחידה. אני תוהה לאן הם הולכים להסתנן? האם יש ביקום התיישבות של טלפתיים? אני חכם מספיק כדי לא לשאול. זה לא מקומי לדעת. יש אנשים שזה תפקידם: לראות את התמונה המלאה ולקבל החלטות לפיה.

"איך אני יכול לעזור?" אני שואל.

הוא מחמיץ את פניו. "אני יודע שאני לא המפקד הישיר שלך, אבל בימים הקרובים אתה תעשה כדברי ותנהג כלפיי בכבוד הראוי."

"כמובן, אדוני המפקד. איך אני יכול לעזור, אדוני המפקד?" זה דיי מתיש לתת למפקדים מנופחי האגו את "הכבוד הראוי".

"התפקיד שלך יהיה לבחון את חוזק ההגנות שלהם ולעזור להם להתאמן כדי לחזקן."

אני רוצה להגיד שאני לא יודע איך לעזור לאנשים לחזק את ההגנות המנטליות שלהם. אבל המפקד הזה לא יקבל את דעותיי בטוב. כמה שאני מעריך עכשיו את ולנס. ביחס אליו, היא רכה כמו פרח צעיר בשדה הפרחים שבפלנו מופרי.

שלושה ימים בלבד ניתנים לי ללימוּד ארבע חיילות וחייל. אני אמור לעבוד במקביל איתם. אבל אני לא יודע איך. לכן, אני מתמקד באחד מהם בכל פעם. אני מחפש את החולשות בהגנה שלהם. ואז מגיע החלק הקשה: אני צריך להגיד להם מה לעשות כדי לאטום את הפתח. אני יודע לחדור למוחות של אנשים, לא להגן עליהם. אני מצליח להגן על שלי דרך מתקפה חזרה. אבל בשביל זה, אני צריך לדעת שניגשים למוח שלי. לי יש כישרון מיוחד לכך. איך אני יכול להביא אותם לרמה שלי? החלק הכי נורא הוא שאין לי עם מי להתייעץ או בכלל להבהיר את המטרה של הלימוד הזה. המפקד הזה מפחיד אותי למוות. אם כך, אעשה הכי טוב שאני יכול בהתאם ליכולות ולהבנה שלי.

"אני מבינה שיש חלקים חשופים במוח שלי, מייק", אומרת אחת החיילות. "אבל אני לא מבינה איך להגן עליהם."

אני מנסה לא להראות את המחסור שלי במילים. אני מנסה להראות בטוח בעצמי ובידע שלי. "כמו שאמרתי לך קודם, את משאירה אותם חשופים כי את לא רוצה שהם יהיו חלק ממך. את צריכה לקבל שכל מה שנמצא במוח שלך, הוא חלק ממך."

"אבל איך אני עושה את זה?"

"הלוואי שיכולתי להשיב לך. אבל רק את יכולה למצוא את התשובה." אני הודף את החששות שלי. אני מנסה לא לחשוב על כך שאני עושה את העבודה שלי כל כך גרוע ואף אחד מהם לא יהיה מוכן בזמן שנותר לי ללמד אותם. איך אני אמור לקדם אותם בשלושה ימים?

לכל חייל יש קושי אחר. יש חיילת שלא מצליחה לשמור על ריכוז. כל הדרכים שאני מכיר להגנה על המחשבות, דורשות התרכזות בדבר מסוים. החייל היחיד בקבוצה מאבד ריכוז ברגע שאומרים עליו משהו. נראה שהדימוי העצמי שלו נורא רגיש.

ושתי החיילות האחרות? אחת מהן משתמשת במחשבה האחרונה שלה כדי לחסום מוחות זרים. מה שכמובן מוביל לבעיות, במיוחד כשהמחשבה עצמה רגישה. החיילת האחרונה החליטה לשנן שיר. אבל היא לא מצליחה לזכור אותו. אמרתי לה כמה פעמים לנסות משהו אחר, אבל היא לא מוכנה.

איך אני אמור בכלל לקדם את האנשים האלו? ועוד בשלושה ימים? מה הם חושבים שאני?

אני חושב על הדרך בה אתאר למפקד את מצב היחידה. ורק עצם המחשבה ממלאת אותי חרדה. וזה החלק שאני לא מבין. אני לא צריך להיות מבועת מביצוע התפקיד שלי בדרך הכי טובה שאני מכיר. אז למה אני מרגיש ככה? מה לא בסדר איתי? ואפילו יותר נורא: אני מרגיש רע על כך שאני חרד ללא סיבה נראית לעין.

היום היחידה שלי צפויה לחזור. ואני מקווה מאוד שהם ימהרו לחזור ולהוציא אותי מפה! יהיה כל כך נחמד להיות ליד פנים מוכרות שוב. ולהיות תחת הפיקוד העדין והרך של ולנס. להחליף בדיחות עם מריאן ועם החברה האחרים. וקאי. לֶמה אני מתגעגע בקשר שלי עם קאי? לאחרונה לא החלפנו הרבה מילים. למען האמת, הדבר היחיד שהיה בינינו הוא מרחק. אם כך מדוע אני רוצה עכשיו לפגוש את קאי שוב? מה אני מצפה שיקרה? יכול להיות שאני מאוהב בהם? או שאני רק מתגעגע אליהם כחבר? רציתי לחשוב על התחושות שלי כלפיהם יותר, אבל הייתי עסוק מדי לא לעשות מעצמי כישלון גדול מדי.

כשאני חש בתודעה הקרה של קאי, שרירי נרפים. זאת תחושה מרעננת ונעימה. חסר סבלנות, אני יוצא לכיוונם. כשקאי נכנסים לתחום הראיה שלי, ליבי דופק בעוצמה, חיוך נמרח על פני. אני מחיש את צעדי. אני לוקח נשימות עמוקות ומנסה למחוק את החיוך מפני. ולנס נמצאת ליד קאי והיא לא צריכה לדעת.

"אני מקווה שהזמן עבר עליך בנעימים", אומרת ולנס. "ואני מקווה שאתה מוכן למשימת השטח הבאה שלנו."

"אני מקווה גם", אני משיב.

"חסרת לנו", קאי אומרים בקול נמוך.

קאי ואני מצליבים מבטים ונראה שהזמן מאט. המוח שלי ריק ממחשבות זמן שאני בוהה בקאי. המבט בעינייהם מתיך את הקרח שהצטבר בנשמתי. ואני רק רוצה להתקרב אליהם. להתחמם לצידם. להת-

"מייק", קולו של מפקד ביחידה שואב אותי למציאות הקרה. "לפני שאתה הולך, אני רוצה לדעת איך הלך לך עם החיילים שלי."

"כן, כמובן, אדוני המפקד", אני אומר. פוקד על קצב נשימותי להיות רגיל. עכשיו כשקאי בסביבה, אני לא כל כך חושש לנהל את השיחה הזאת.

---

לפרק הבא לחצו כאן

ההמשך יתפרסם פה בעוד שבועיים.

מוזמנים לשתף בתגובות מחשבות, שאלות ובקשות.

עדיין לא מאוחר מדי לעקוב אחרי בטלגרם, באינסטגרם או לרשום את המייל שלכם בתחתית העמוד.