מי היה מאמין?

החיים הם משעממים.

אני טיפוס ביישן מטבעי. התלמידים בבית הספר אפילו לא טורחים לרדת עלי או משהו. אפילו המורים לא מכירים בקיום שלי. לפעמים אני צריך להזכיר להם שגם אני ניגשתי למבחן והם צריכים להעלות לי ציון אחרי שהם העלו ציונים לכל הכיתה.

החיים לא נראים ככה עבור כולם. רוֹנדוֹ הוא הפך הגמור ממני. כל בית הספר מאוהב בו. הוא טיפוס בעל ביטחון עצמי רב כל כך שהביטחון העצמי שלו יכול להספיק לחמישים אנשים. הלוואי שיתן לי קצת. הוא מתמודד למועצת התלמידים. כל בית הספר יצביע לו. הוא אפילו לא צריך לנהל קמפיין.

אני לא יכול להגיד שאני מאוהב בו או מחבב אותו בכל דרך שהיא. אני מרחם עליו ואני סקרן לגביו. אני רוצה לדעת איך הוא עושה את זה. איך הוא מסובב את כל העולם על האצבע הקטנה שלו. אבל אני לא יכול לשאול אותו. ניסיתי. הוא פשוט התעלם ממני. אולי אני מקולל בכך שאף אחד לא רואה אותי. כנראה שאם יראו אותי גם ככה יחשבו שאני מוזר מדי. בתור אדם שמגדיר את עצמו כפאנג'נדר, אני בעל נטייה להכניס את הנראות שלי לתחום הלא מוגדר בעליל. אני לא היחיד בעולם שמטפח נראות כזאת. וזה סבבה לחלוטין, אבל זה לא נפוץ במיוחד בכל זאת.

הלוואי שיקרה משהו שישנה הכל. כל דבר. רק משהו שישבור את המעגל של החיים הנוראים והמשעממים האלו.

יום אחד בבוקר אני מרגיש מוזר. אני מרגיש כאילו יש יותר אנרגית קסם בגוף שלי בדרך כלל. ואני לא רגיל לתחושה הזאת. למה שדבר כזה יקרה? המבטים של בני הבית אומרים שאני לא היחיד שחש ככה.

"...התגלה שריכוז אנרגית הקסם עלה בפֶּלֶנוֹ (משמעות: כוכב לכת) שלנו בשעות האחרונות", פתחנו טלוויזיה. "הסיבה לכך עדיין אינה ברורה. החשד הוא שהגורם לכך הוא מחייזרים. אבל מוקדם מדי לקבוע את המשמעות של זה…"

"מה אתם חושבים?" שואל אחי הקטן. "יהיו לי חברים חייזרים עכשיו?"

"אולי אם תמשיך לחלום", אני משיב.

"אני רק מקווה שאם יש שם חייזרים, אין להם כוונות רעות", מוסיפה אמי לשיחה.

אולי זה מה שחיכיתי לו, משהו שישנה את כל העולם וישנה את חיי.

בבית הספר המערכת משתנה. היום מתחיל בשיעור קסם. בשיעור הקסם היום אנחנו מגלים את היכולות שלנו מחדש ולומדים לשלוט עליהם. המשמעות של ריכוז אנרגית קסם גבוהה יותר היא שבגופנו נאגרת יותר אנרגיה קסומה וזה מאפשר לנו להטיל יותר קסמים ולחולל יותר קסמים שדורשים הרבה אנרגיה קסומה.

אני לא יודע למה אני ממשיך לשים לב לאנשים שלא יודעים שאני קיים, אבל אני עדיין שם לב שחל שינוי ניכר היום ברונדו. כולנו חשים שונה היום ומתנהגים שונה היום, אבל רונדו מתנהג שונה באופן קיצוני. אני עדיין לא מצליח לשים את האצבע שלי על זה.

בבית הספר שוררת אווירה של פחד והתרגשות. לרוב האנשים היכולת להטיל יותר קסמים עוזרת ומועילה. אבל כמו כל דבר חדש, מגיע גם חשש.

הפלנו הזה מקיים יחסים עם פלנים אחרים ביקום זה 100 שנה בערך. יש לנו ידע רב על קסם ולפי מומחי הקסם של העולם שלנו, מעולם לא עלה ריכוז אנרגית הקסם באזור ביקום באופן טבעי. לכן החשד הוא שזה היה מהלך מתוכנן של חייזרים שמטרתו לא ברורה עדיין. באמת שהסיבה לא מעניינת אותי. לא מתחשק לי לעקוב אחרי כל ידיעה בציפיה. אני בטוח שכשיהיה מה לדעת, אדע כך או אחרת.

בדרכי החוצה מהכיתה באחת ההפסקות קורה דבר מוזר ביותר: רונדו ואני מצליבים מבטים. הייתכן שהוא כרגע ראה אותי? האם דמיינתי את זה? איך זה ייתכן? האם השמיים באמת נפלו?

בערב כולנו יושבים מקובצים סביב הטלוויזיה בציפייה לגלות יותר על המצב החדש. לצערנו הממצאים לא רבים היום. הם בעיקר חפרו על המשמעות של יותר אנרגית קסם באוויר. הם סיפרו לנו על השינויים שעשויים להתחולל במידה וריכוז אנרגית הקסם לא ירד. השינויים טובים לאדם הפרטי, אבל פחות טובים לאותם ארגונים שסיפקו עזרה, כי עכשיו כל אדם יכול לעשות בעצמו את מה שהוא צריך בעזרת קסם.

אבל התחושות שבי אומרות שבקרוב אנרגית הקסם תרד. אני תוהה מה אני יכול לעשות כדי לנצל את המצב הנוכחי באופן הטוב ביותר. כנראה שכדאי לאגור אנרגית קסם.

בימים הבאים העולם מנסה לסגל את עצמו למציאות החדשה. אנשים רבים חשים שזאת הזדמנות להטות את חייהם לכיוון טוב יותר. אבל אני מרגיש שכלום לא הולך להישתנות בחיים שלי. איך קסם יכול לעזור לי להשיג את תשומת הלב של התלמידים האחרים בכיתה שלי? וכבר לגמרי ויתרתי על יצירת קשר עם הפופולריים. אפילו התלמידים המנודים מתעלמים ממני.

אני מסתכל על עצמי במראה ומנסה להבין מה בי גורם לאנשים להתעלם ממני. המשפחה שלי לא התעלמת ממני. אז זאת בטח לא קללה. אם כך, מה כן מפריע? אין מצב שזה השיער הקצר שלי שאני צובע בכחול או בחירת הבגדים הצבעוניים שלי. ואין סיכוי שהלק על ציפורניי משנה משהו. אני יודע שזה לא נהוג להראות ככה. אבל זה לא כזה לא מקובל. אתם חושבים שאם אתחיל לגדל זקן אהפוך לבלתי נראה אם הנראות שלי היא הסיבה?

יום אחד אחרי שיעור הספורט, אני מוצא את עצמי לבד במלתחות. טוב, זאת לא הפתעה, זה תמיד קורה, גם אם אני מגיע ראשון. אני מעדיף להחליף בגדים בתא. הם תמיד מאלצים אותי להיות אחרון. ואם בטעות אני מגיע ראשון, הם מוציאים אותי מהתא ואז גם מאלצים אותי לחכות עד שכולם יסיימו. אז אני כבר רגיל למצוא את עצמי לבד במלתחות. אבל היום, כשאני מסיים להחליף בגדים, אני רואה את רונדו. הוא מסתכל עלי.

"אתה…" הוא מנסה להגיד. משהו בו לא מרגיש בנוח. זה לא אופייני לו להביע חוסר ביטחון עצמי. "אתה חושב… לא משנה." הוא קם והולך בביטחון הרגיל שלו.

"מה אני חושב?" אני מנסה למשוך חזרה את תשומת ליבו, אבל הוא חוזר להתעלם ממני, כרגיל.

האם הוא חשב שאני אדם אחר? הייתכן שהוא רצה משהו ממני? מוזר. אני נשבע שהשינוי בריכוז אנרגית הקסם עשה משהו לאנשים.

במשך הימים הבאים רונדו ממשיך להתעלם ממני כהרגלו. כנראה שהוא חשב שאני מישהוי אחר. כדאי שגם אני אפסיק לחשוב עליו כבר. הוא לא הולך להיכנס לחיי.

אני קונה כמה סוללות שמאחסנות אנרגית קסם ומאחסן מהן אנרגית קסם עודפת.

בשעת חושך אני הולך ברחוב. פעם הייתה לי תקווה שיום אחד אהיה גדול יותר ותהיה לי יותר שליטה על החיים שלי ואז אוכל לכוון את החיים שלי לאן שאני רוצה. אבל ככל שהזמן עובר, אני לא רואה שזה קורה. כבר הפסקתי לקוות שמשהו ישתנה. נתתי לחיים לסחוף אותי וקיוויתי לטוב. המצב החדש הוא קריאת השכמה. אולי עכשיו אנסה שוב. אבל מה אני כבר יכול לעשות? אני מסתכל על הכוכבים ותוהה מה עוד הם יכולים להביא כדי להציל אותי מחיי האומללים.

הימים מזדחלים לשבועות וריכוז אנרגית הקסם לא יורד. בזמן הזה מתחיל מחקר על ידי גוף המחקר של היקום במטרה למצוא את הגורמים לשינוי בריכוז אנרגית הקסם באזור שלנו.

ערב מתוח אחד, כולם מתקבצים סביב הטלוויזיות בכל רחבי הפלנו. ראשת גוף המחקר של היקום בדיוק מכריזה על הממצאים: כנראה שחל שינוי בכוחות של היקום והשינוי בריכוז האנרגיה הקסומה יהיה קבוע.

חלק ממני שמח על הבשורה, הרי קסם עוזר לחיים להיות קלים יותר. אבל לחלק האחר בי לא אכפת. אני יודע שקסמים לא ישנו את חיי.

למחרת, לאחר סיום הלימודים, בית הספר מתרוקן מהר. כשאני שם ספרים בלוקר, אני שומע קול מהוסס מהצד השני של המסדרון: "האם זה היה שווה את זה?"

אני מוצא במבטי את הדובר: רונדו. לפרצופי המופתע והמבולבל, רונדו משנה את דעתו והולך בהיסוס נוסף. אילו לא ראיתי את פניו, לא הייתי יכול לנחש שזה הוא. לא מתאים לו חוסר ביטחון.

מה אני אמור לעשות עם זה? אני אומר לפנות עליו? אני אמור להניח לו? כנראה שהוא יתעלם ממני. אולי אוכל לתפוס אותו בפרטיות יום אחד. כן… כאילו שזה יקרה.

ביום המחרת אני מוצא פתק בלוקר שלי. כתוב עליו: "האם זה היה שווה את זה, להראות את המגדר שלך כלפי חוץ?" אני מבין מיד מי כתב את הפתק. ואני שמח שרונדו מצא דרך לתקשר איתי סוף סוף.

אני לא טורח לעשות את החלק שלי בחשאיות בידיעה שכולם גם ככה מתעלמים ממני. אני כותב על הפתק: "כן, תמיד משתלם להיות אתה. אפילו לא לרגע חשבתי להתאים את עצמי לקודים המגדריים." בהפסקה הבאה אני עוקב אחרי רונדו כדי לגלות את מיקום הלוקר שלו. כשהוא וחבריו (כל בית הספר) הולכים, אני משחיל את הפתק וממשיך בחיי. עכשיו מתפנה במוחי המקום לתהות על סיבת השאלה הזאת ולמה הוא שאל אותי. הרי, עם כל הביטחון שהוא מפגין, אין סיכוי שהוא שואל עבור עצמו. אני דיי בטוח שאם אני הביישן יכול לבטא את עצמי, כך גם האדם הפופולרי ביותר בבית הספר.

בסוף היום אני מוצא פתק נוסף המעוטר בכיתוב: "מצא אותי באולם הספורט אחרי הלימודים."

אני לא מוצא סיבה טובה לעזור לרונדו אחרי שהוא מתעלם ממני בעקביות. אבל הסקרנות שלי חזקה מדי.

אני לא ממהר להגיע לאולם הספורט. שם אני מוצא אותו מתאמן בזריקות לסל. התנועה שלו מדודה. כל פעם שהוא זורק את הכדור, הכדור נכנס לסל. קול קטן בתוכי קורא לי להסתובב ולהיעלם. אבל הרגליים לא מקשיבות.

"שלום", אני מודיע על נוכחותי.

הוא תופס את הכדור ומסתכל שאין אף אחד בסביבה. "היי", הוא אומר, אבל הראש שלו עדיין חושב על קליעות לסל.

"רצית משהו ממני?"

"כן", הנה שוב ההיסוס שהוא מראה רק לי.

"אל תדאג, לא אספר לאף אחד שבכלל דיברנו", כאילו שמישהוי יאמין לי.

"אני..."

אני מנסה לצפות מה הנושא כדי לעזור לו, אבל אני אפילו לא יכול לנחש.

"אני אולי… אני חושב... אני שוקל לעשות שינוי מין."

חתיכת פצצה הופלה עלי כרגע. "מה?!"

רונדו לא חוזר על מילותיו. ההיסוס שלו גדל.

אני לוקח נשימה עמוקה. יש בי התרגשות שאני ודאי הראשון שיודע על זה בכלל. "למה לא? חוץ מכך שכרגע עדיין לא הורידו את הגיל המותר לשינוי גוף. אבל אם מרגיש לך אין סיבה להסתיר. רגע, באיזה לשון פניה להשתמש?"

"אה… אני לא יודע."

"אוקי. אמשיך בינתיים להשתמש בלשון אתה, עד שתבקש אחרת", אין לי מושג מה היעד של רונדו. האם הוא רק רוצה להיות נקבה או שהוא ממש מרגיש נשי ומעוניין גם להביע נשיות ולנהוג לפי מוסכמות חברתיות נשיות.

"לא פחדת לדבוק בנראות פחות נפוצה?"

"למה שאפחד? אני לא רואה את זה כבחירה בכלל. זה יותר כאילו אין דרך אחרת לנשום ולחיות באמת. מה הטעם בחיים אם אני לא חי אותם בדרכי? אתה רוצה לשתף אותי בתחושות שלך?"

"לא כדאי. אבל תודה." ובמילים האלו הוא משאיר אותי לבד באולם הספורט.

במהלך היום שאחרי אני לא מקבל יחס מרונדו. אבל בסוף היום אני נמשך לאולם הספורט בתקווה למצוא שם את רונדו שוב. עד שמישהוי שם לב אלי, אני לא הולך לוותר על זה בקלות.

"אני חייב לעשות את זה", הוא אומר שכשהוא רואה אותי נכנס לאולם.

"ואתה רוצה את העזרה שלי לעקוף את הוועדות?" אני משיב בשאלה.

"כן."

"אתה לא חושב שכדאי קודם לספר לעולם? איך הם יגיבו להפתעה של השינוי?"

"אני…"

"מה? תגיד לי כדי שאוכל לעזור לך."

"מפחד."

"אני לא…" אני רוצה להביע את ההפתעה שלי מדבריו, אבל זה עשוי לפגוע בו. אני צריך להיות הכי מקבל שאני יכול להיות עכשיו. "אני מתנצל שאני לא יכול להבין איך אדם עם כל כך הרבה ביטחון עצמי מפחד לדבר על רגשותיו. אני חושב שכדאי קודם לספר לכולם על הרצון ורק אז לחולל את השינוי. אתה יודע איך בכלל תעשה את הקסם?"

"כן."

"אז אני מבין שתהיה צריך אותי בשביל הקטע החברתי יותר."

"כן. אני לא יודע איך."

"קודם כדאי תספר לחבריך ומשפחתך."

"איך?"

"פשוט תספר להם איך אתה מרגיש."

הבעתו אומרת שהוא עדיין לא יודע איך. "תפגוש אותי כאן גם מחר ונחשוב על זה לעומק?"

"בטח. למה לא עכשיו?"

"אני צריך ללכת."

ושוב אני מוצא את עצמי בוהה המום בדמותו של רונדו יוצאת מאולם הספורט.

מוזר ביותר, המצב. הוא מתמודד עם כל הקשיים שלא היו לי. למרות שיש דמיון לתהליך שאני עברתי. רק שאני לא רציתי מעולם בשינוי מין.

"אולי כדאי שתנסה להגיד לי מה אתה מרגיש", אני מציע לאחר הלימודים ביום שאחרי.

"אני לא חושב שאני בכלל יודע."

לי תמיד היה ברור מה אני מרגיש לגבי המגדר שלי. "גם לא לדעת זאת תחושה. וזאת תהיה התחלה מעולה."

"אבל…"

"בוא תנסה לפרט על התחושות שלך."

"אני אפילו לא יודע איך להתחיל."

"איך אתה מרגיש לגבי הגוף שלך?"

"הוא לא נכון. הוא צריך להיות נקבה."

"ואיך בדיוק אתה רוצה את הגוף שלך?"

"יש לי תמונה בראש. נקבה ממוצעת."

"נקבה בעלת נראות נשית או גברית?"

"ברור שנשית."

"לי זה לא היה ברור. וזה לא יהיה ברור לרוב העולם. האם אתה מרגיש כמו אישה?"

"אני חושב שכן."

וכאן הגענו לאבן דרך חשובה בדרכנו. "אני מציע שנבחן את התחושות האלו. האם תרצה לנסות לשון פניה את?"

"אולי." היסוס ממשיך לדבוק ברונדו.

"מה שמרגיש לך בנוח. אני מבטיח שכל מה שנאמר פה נשאר פה."

במהלך סוף השבוע רונדו ואני לא נפגשים ולא מדברים. אבל הוא עדיין ממלא את מחשבותיי. אני חושב שהויא בכלל אישה בהכחשה. אבל הויא צריך את הזמן לקבל את זה ולהראות את זה כלפי חוץ כנראה. אולי להראות לו אנשים טרנסים אחרים מהיקום יעזור לו למצוא את המילים כדי לתאר את רגשותיו.

עם תחילת השבוע החדש, אני נותן לרונדו חומרים לקרוא על טרנסים וטרנסיות מרחבי היקום. בימים הבאים אני לא מוצא אותו באולם הספורט אחרי הלימודים. אני מנחש שהויא צריך זמן לקרוא, לעכל דברים ולהבין את התחושות שלו. אני לא מאשים אותו. אבל היה לי נחמד להיות בקשר עם אדם מבית הספר. הוא היה חברי היחיד. גם אם לא באמת. אני בכלל לא יודע אם רונדו אי פעם ידבר איתי שוב בעתיד.

שבועות עוברים לאט כהרגלם ואני לא שומע דבר מרונדו. מהסתכלות עליו מרחוק אני רואה שההתנהגות שלו מתרככת. קודם הוא שידר תחושה קשוחה, גסה והחלטית. עכשיו הוא נראה הרבה יותר רך. עדיין בטוח, החלטי וחזק. אני תוהה אם זה כיוון שהוא מנסה לבטא את עצמו יותר.

עבר הרבה זמן כבר. אני חושב שרונדו כבר צריך לחזור אלי. או לעשות עוד צעדים. לכן אני הולך לאולם הספורט אחרי הלימודים. האולם ריק מאדם. אני יודע שאסור להאיץ באנשים. אולי הוא צריך את הזמן הזה. אני לא יודע מה עובר לו בראש.

אולי הוא שינה את דעתו בנושא. כנראה שכדאי שאשכח ממנו. הוא כנראה שכח ממני.

במשך שלושה ימים אני מצליח לא לחשוב בכלל על רונדו, למרות שהוא תמיד מול עיניי. אבל אני עדיין מנסה להבין את ההיגיון של מה שקרה באותם ימים שנפגשנו באולם הספורט בסודיות. אני ממש לא מצליח להוציא לי את זה מהראש. זה כבר נהיה מציק. אני מוצא את עצמי בוהה ברונדו עכשיו. טוב שכל העולם מתעלם ממני, אחרת זה היה מביך. אלו הרגעים בהם זה משתלם להיות בלתי נראה.

איך עכשיו אני הולך לשנות את חיי? חיי עדיין תקועים ושום דבר לא השתנה. אין לי מושג מה אני יכול לעשות. אני מחליט להיכנע לבינתיים ולהתרכז בלימודים. אחרי שתהיה לי השכלה רשמית, אולי מישהוי יסתכל עלי.

הימים ממשיכים לגלוש. אני ממשיך לנסות בכוח להתעלם מרונדו כפי שהוא מתעלם ממני.

בדיוק ביום שבו אני מרגיש שהוא כבר לא בראש שלי, אני מוצא פתק בלוקר שלי שכתוב עליו "אולם הספורט". אני לא צריך עוד מילה כדי להבין. במהלך היום אני חושב על כל הדברים שאני רוצה להגיד או לשאול את רונדו. אבל אני יודע עמוק בפנים שלא אצליח להשחיל שאלה שלא קשורה ישירות לנושא שרונדו ירצה שנדבר עליו. הוא יודע לשלוט מעולה בשיחות. אבל אני עדיין ממש רוצה לשאול אותו למה הוא לא יצר איתי קשר מוקדם יותר.

אחרי הלימודים אני מוצא את האולם ריק. המחשבה הראשונה שלי היא שהוא הבריז לי. אולי הוא שינה את דעתו. אבל אולי הוא קצת מתעכב. אני מוכן לחכות כמה דקות. הסקרנות, הציפיה והתקווה משאירות אותי כאן עוד שעה שלמה. אבל אחרי שעה לבד באולם, נמאס לי. אני עושה את דרכי החוצה כשאני רואה את רונדו נכנס.

"סליחה", זה מה שהוא אומר. אבל הוא לא מרחיב. אני רוצה להגיד לו: "זה כל מה שיש לך להגיד? חודש לא שמעתי ממך!" אבל הוא מקדים אותי ואומר: "קראתי את החומרים שהבאת לי. חשבתי הרבה על איך לספר לכולם. אבל אני עדיין לא יודע איך."

"מה אתה רוצה לספר להם?"

הוא נושך את השפה שלו. "אני… אני חושב שאני רוצה להגיד שאני אישה."

"אם כך, תעדיף שאפנה אליך בלשון את?" אני שואל את זה שוב ושוב כי אני חושב שהוא באמת יעדיף את זה ככה. אבל הוא כל כך חסר ביטחון בנושא.

"אני לא בטוח."

"אולי תנסה את זה קודם על עצמך. יהיה לך יותר קל אם המסר שיהיה לך להגיד יהיה ברור לך."

"אוקי, אנסה", הויא עונה בקצרה וללא תוספות.

"אולי אתה יכול לקחת את החברים למקום בפרטי יותר שם תרגיש יותר בנוח כדי לספר על התחושות שלך", אני מרגיש שאני צריך להשתמש בלשון את, אבל לא אעשה זאת עד שארגיש שהויא ירגיש מספיק בנוח.

"ואיך אוכל להתחיל את השיחה?"

"לא צריך להתכונן להפלת פצצה. זה רק דורש ממך להגיד 'אני חושבת שאני אישה' או משהו בסגנון. אתה יכול לעשות לזה הכנה והגיד שיש לך סוד או משהו לשתף. אם הם חברי אמת, לא תהיה להם בעיה לקבל אותך. ממה אתה חושש?"

רונדו לוקח לעצמו דקה לחשוב. ואז הויא מסתכל בשעון. "אחשוב על זה עד מחר, אני צריך… צריכה ללכת." כשהויא תיקן את עצמו ללשון את, ראיתי משהו זז על פניו. נראה לי שזה היה רגש חיובי. אבל אני לא מאשים אותו שהוא לא רוצה לדבר איתי מכל האנשים בעולם על החששות שלו.

"הזמנתי אותם אלי היום", אומר למחרת רונדו. "חשבתי שאחרי שנעשה קצת כיף אגיד להם שאני רוצָה לעשות שינוי מין." הפעם אין היסוס בלשון הפניה מצידה. אני לא טורח לשאול שוב את לשון הפניה המבוקשת כי זה ברור מדי.

"האם תגידי להם את המגדר שלך?"

"אני לא בטוחה. אני…"

"אני חושב שכדאי שכבר תגידי. אבל כמובן, רק כשאת תהיי מוכנה. ולא רגע קודם."

היא לא אומרת דבר וממשיכה להסתכל עלי. אני בקושי שם לב כי אני עסוק בלחשוב על דברים נוספים שיכולים להקל עליה. אני שמח שרונדו סוף סוף משתמשת בלשון הפניה המתאימה לה. אני מרגיש שזה מרגיש לה כל כך נכון.

אני מתחיל לחשוב על כל מני כיוונים, אבל אף אחד מהם לא נראה לי מתאים. אני לא מכיר אותה מספיק כדי להציעה עזרה נוספת.

פתאום אני שם לב שהיא עדיין מסתכלת עלי. אני קולט שהיא ממש בוחנת אותי. בזמן שחשבתי עיניי ריחפו ברחבי אולם הספורט. אני מרגיש שהמבט שלה צולה אותי. אני לא יודע מה היא רוצה. אני ממש מקווה שהיא תגיד משהו בקרוב.

"מה?" אני שואל לבסוף.

"אני… אני לא יודעת איך אעשה את זה היום. אני צריכה אותך", קולה מהוסס.

האם הרגע קיבלתי הזמנה מרונדו, התלמיד, כלומר תלמידה, הפופולרית ביותר בבית הספר? "אני לא בטוח שמקומי שם."

"מי עוד יעזור לי ויחזק את רוחי כשאספר על המגדר שלי מול כולם?" עכשיו הקול שלה יותר בטוח.

"כמה זה כולם?"

"זאת רק מסיבה קטנה עם החברים הקרובים ביותר שלי."

"וכמה הם?" אני שואל במחשבה שהיא מדברת על כל בית הספר.

"רק עשרים."

"רק עשרים זה קצת?!"

"היום בתשע."

אני בוהה בדמות שלה הולכת בפה פעור. היא מתחילה לעלות לי על העצבים. כואב לה להסביר את עצמה? כנראה שאילו היא הייתה נשארת להסביר את עצמה ומנסה לשכנע אותי, הייתי משתכנע לא לבוא. זה רעיון רע וכל ההיגיון שבי אומר לי לוותר וללכת לישון במקום.

בחמישה לתשע אני אצלה. אני מקווה לתפוס אותה לפני שכולם מגיעים.

רונדו מחייכת לקראתי. "נַלין, אני שמחה שהצלחת להגיע היום. תקשיב, אני רוצה לעשות את קסם לשינוי המין היום בעזרת כולם. ביקשתי מכולם להביא איתם קצת אנרגית קסם. ביחד נוכל לעשות את הקסם."

"את בטוחה לגבי זה?"

"אני בטוחה כמו הכוכבים הזוהרים בשמי הלילה." היא נשמעת לי מאוד בטוחה וחסרת היסוס היום. היא בחרה ללבוש בגדים בעלי אופי נשי יותר. זה מצליחה לחשוף צד אחר בה. צד שמעולם לא ראיתי קודם ואני בספק אם אדם אחר ראה.

"סיפרת למשפחתך?"

"אמרתי להם שאני עושה היום שינוי מין."

הדלת מצלצלת. רונדו הולכת לפתוח את הדלת, אני עוקב אחריה בצעדים איטיים.

"רונדו כמה טוב לראות אותך, חברי הטוב", אמר אחד מהנערים שזורמים דרך הדלת. רונדו מחליפה כיפים וחיוכים עם כל האורחים הנכנסים. אף אחד אפילו לא מביט בי. למה אני כאן שוב? אני מחליט להישאר עוד קצת ואז ללכת. אף אחד לא ישים לב, אפילו לא רונדו בעצמה.

כולם מתיישבים בסלון. אני מביא לעצמי כיסא מחדר האוכל. חשבתי שאם היא תזמין אותי, היא לפחות תדאג גם לי לכיסא. כנראה שלחשוב עלי זה באמת יותר מדי עבור אנשים.

הם מדברים על נושאים שאני לא מבין או לא מתעניין. לכן אני רק מקשיב מהצד. רונדו פונה לעצמה בלשון את והאחרים מתעלמים מזה וממשיכים לפנות עליה בלשון אתה. כל פעם שהם עושים את זה, החיוך נופל מפניה. הם צריכים לדעת. הם צריכים לשים לב.

אני מסתכל על השעה ומגלה שאני פה כבר שעה ורבע. נראה לי שזה הזמן שלי ללכת. אני מסתכל סביב וחושב האם אני צריך להגיד משהו. אני מחליט שלא וקם. בדיוק ברגע הזה, רונדו נעמדת ואומרת: "יש משהו שאני צריכה להגיד לכולכם."

היא מסתכלת עלי. ומלווה אותי במבטה כשאני מתיישב חזרה. כל שיחות הביניים גוועות. כולם נועצים בה מבטים. היא עוברת במבטה על כל אחד מחבריה ועלי. רק כשהיא בטוחה שמלוא הריכוז נתון לה, אני פותחת את פיה. אבל המילים נתקעות לה בגרון. היא לוקחת נשימה עמוקה ומכריזה בביטחון: "אני אישה ואני צריכה את עזרתכם לחולל את קסם שינוי המין."

ציפיתי שיהיה לך קשה יותר, עם כל מה שהיא אמרה לי קודם. אבל אני שמח שזה היה לה קל.

כולם טופחים לה על השכם ומביאים את השמחה שלהם שהיא סיפרה להם איך היא מרגישה.

כולם עושים מעגל סביבה ולא משאירים לי בו מקום, כמובן. לא ציפיתי ליותר מזה. רגע לפני שכולם מחזיקים ידיים כדי להעביר את האנרגיה הקסומה לרונדו, היא אומרת: "נלין, אני רוצה שאתה תחולל את הקסם."

אני דוחף שני אנשים כדי להגיע לתוך המעגל. "אני?"

"מי הוא בכלל, רונדו?" שואל אדם מהמעגל.

"חבר", היא עונה. "אני רוצה שתעשה אותי נקבה נשית וסקסית."

אני מרגיש לא בנוח עם הבקשות המדויקות האלו. לרגע עוברת במוחי המחשבה שאולי היא מחבבת אותי. אבל זה לא ייתכן. ואם כן, היא הייתה אומרת. היא הייתה בהרבה מערכות יחסים רומנטיות ולא היה נראה אז מהצד שיש לה בעיה להגיד איך היא מרגישה. מה שונה עכשיו?

"אני באמת לא יודע איך אני את מצפה ממני לעשות עבודה שתרצה אותך."

"אני סומכת עליך ועל הטעם שלך."

"אבל… זה הגוף שלך, את צריכה לעצב אותו."

"אבל אני רוצה שתעשה את זה שיהיה הכי יפה בעינייך."

אני לחלוטין מובך מדבריה. ואני מרגיש לא נוח בכלל. "בסדר", אני אומר לבסוף. אעשה מה שאוכל והכל יהיה בסדר.

שני האנשים שמאחורי שמים ידיים על כתפיי כדי לסגור מעגל והאחרים מחזיקים ידיים. בראשי כבר יש לי תמונה של נקבה נשית שהכי לטעמי. אבל אני מנסה לעשות משהו אחר. משהו שהוא לא רק לפי הטעם שלי. אבל לא עולות לי תמונות אחרות. אני לא מצליח לדמיין שום נקבה נשית אחרת. נו טוב, באמת שזאת בעיה שלה אם זה לא יהיה לטעמה. היא ביקשה ממני ואמרה שהיא סומכת עלי. אני חש באנרגית הקסם מציפה אותי. אני מתעל אותה לקסם לשינוי המין. אני יודע איך לעשות את הקסם הזה. כולנו עושים את הקסם הזה מדי פעם, אבל בקנה מידה קטן יותר. במיוחד כשיש לנו פצעוני בגרות. אבל הפעם אני צריך ליצור את הגוף שלה מחדש לחלוטין. זה קצת יותר מאתגר. אני מגרש כל מחשבה מראשי ומתחיל את הקסם. המחשבות שלי עוברות על כל חלק בגוף, גם האינטימיים יותר, כשאני יוצר את הגוף שלה. מביך אותי שאני מכיר כל חלק בגוף שלה. אחרי רבע שעה של ריכוז בלתי פוסק, אני מסיים את המלאכה.

"מה אתם חושבים", אומרת רונדו בקול גבוה ונקבי. אני מסתכל על פניה המהפנטות. הן יצאו טוב משחשבתי אפילו.

כולם מסביב אומרים לה מחמאות. אבל אני לא מקשיב להם בכלל.

"את הכל אני חייבת לנלין", קולה בקושי חודר את ההרהורים שלי.

כולם טופחים על שכמי ומחמיאים לעבודה שעשיתי. לראשונה בחיי שמים לב אלי. אני מחייך. משהו באמת מיוחד קרה היום. ומי היה מאמין שזה יהיה בזכות רונדו.

המסיבה ממשיכה והפעם אני לא בצד. רבים מהם מבקשים שאספר להם איך עשיתי את הקסם ועל השיחות הסודיות שניהלתי עם רונדו בחודש האחרון. רונדו התירה לי לספר הכל. השעה הייתה מאוחרת כשכולם הלכו, אבל רונדו תפסה את ידי כשניסיתי לעבור בדלת. היא חיכתה שהאורח האחרון יתרחק מספיק.

"תודה רבה על כל מה שעשית עבורי", אין בה יותר היסוס או חוסר בהירות.

"בכיף", אני עונה.

"בלעדיך זה לא היה קורה."

"זה לא נכון. לא היית צריכה אותי בכלל. בכלל לא היה לך קשה לספר להם. את הקסם יכולת לעשות בעצמך או לבקש מכל אחד מעשרים חברייך שהיה שמח מאוד לעשות זאת. אז אולי תסבירי לי עכשיו למה רצית אותי?"

"טוב, אני מודה, הייתי צריכה אותך רק קצת בהתחלה. ידעתי בדיוק את המגדר שלי כבר כשהייתי קטנה מאוד. ידעתי גם שאני רוצה להיות נקבה. כל השנים האלו, לא חששתי לספר לאנשים. ידעתי שהם יקבלו אותי. חששתי שאם אבטא את הנשיות שלי, יהיה לי יותר קשה עם עצמי ועם המין שלי. ובגלל שלא ניתן לעשות שינוי מין עד גיל 20, ידעתי שאני רק צריכה לסבול קצת בשקט.

"כשריכוז אנרגית הקסם השתנה בעולם, הבנתי שלא אצטרך לחכות יותר. אבל לא הכנתי את עצמי נפשית וגיליתי שאני לא יודעת איך בכלל להוציא את זה החוצה. הדמות ששיחקתי כבר נהייתה חלק ממני. הייתי צריכה דחיפה החוצה. ואתה נתת לי את הדחיפה הזאת."

אני מחכה שהיא תמשיך. אבל היא רק מתבוננת בי. "אבל לא הבנתי למה רצית שאהיה פה היום."

היא מזעיפה פנים. נראה שהיא לא רוצה להגיד את זה. נראה כאילו זה צריך להיות ברור. "טוב, נתראה", היא סוגרת את השיחה ומחכה בסבלנות שאסיים לעכל את הדברים ואלך לדרכי. אולי היא תסביר את עצמה יום אחד מההתחלה עד הסוף.

בדרכי הביתה אני משחזר את כל הדברים במוחי. אני מוצא את עצמי ממשיך לחשוב עליה ופתאום רואה אותה באור אחר. המחשבה האחרונה שלי לפני שאני נרדם, מחשבה שהיא כבר חלק מחלום, היא שאנחנו ביחד רק שנינו בפרטיות אבל לא בסודיות. והיא מורידה את בגדיה ואני מושיט יד לגעת בה והיא נושקת לה. ואז אני נרדם.

כשהשבוע החדש מתחיל, מתוך הרגל אני מצפה שאירועי סוף השבוע ישכחו וכולם יחזרו לשכוח מקיומי. אבל כשאני צועד במסדרון ומתכנן את השבוע הקרוב, אני שם לב שחיוכים מקבלים את פניי. כשאני עובר ליד רונדו היא אומרת לי שלום. זה באמת חדש.

פתאום התלמידים לא מתעלמים ממני יותר. חלקם מגיבים על אירועי סוף השבוע. כנראה שכל בית הספר יודע בדיוק מה קרה. אני חייב לציין שיש משהו מאוד נחמד בכל תשומת הלב הזאת. זה חדש ומיוחד. ככל שמתקדם היום, חומות האנשים סביבי נהיות הדוקות יותר. כל בית הספר מתאגד סביבי. רק רונדו לא ביניהם.

בסוף היום אני מוצא בלוקר שלי פתק עם המילים "אולם ספורט" עליו. ללא היסוס, אני נפרד מהקהל והולך לבד לאולם הספורט. אני מוצא את רונדו מתאמנת קליעת כדורים לסל. היא נראית פראית היום. התנועות שלה לא מדודות כמו פעם. עכשיו שום דבר לא עוצר בעדה, אין שום סוד שמכביד עליה. נראה שהיא מצאה שלווה פנימית.

"היי", אני זורק לכיוונה.

"לא הצלחתי להשתחל ולדבר איתך היום", היא תופסת את הכדור ומסתכלת עלי.

שתיקה מביכה משתחררת. אני לא יודע מה היא מרגישה כלפי ואני לא יודע מה אני מרגיש כלפיה. ואני ממש לא רוצה להגיד שום דבר לא מתאים. אני לא יודע מה להגיד בכלל. ואני מקווה שהיא תציל אותי מן השתיקה הזאת. אבל היא רק בוחנת אותי.

"היית רוצה ללכת לדייט? רק שנינו?" היא שוברת את הדממה.

אני המום. היא באמת מרגישה משהו כלפי.

"חשבתי שאפשר ללכת לאכול משהו ביחד", היא ממשיכה כשהיא רואה שאני לא אומר דבר. "אפשר לראות סרט ביחד או סתם להיות ביחד."

אני עדיין המום. היא גם מזמינה אותי לדייט! "איך אפשר להגיד לזה לא?"

היא מחייכת אלי. היא לוקחת את ידי ואנחנו יוצאים ביחד מאולם הספורט.

---

הרגישו חופשי לקרוא, לאהוב, לשתף, להגיב, לעשות לייק ולתקן.